סיכום בעברית של המאמר: Anthropology and the Dialectic of Enlightenment: A Discourse on the Definition and Ideals of a Threatened Discipline

האנתרופולוגיה והדיאלקטיקה של הנאורות: שיח על הגדרתה ועל אידיאלים של דיסציפלינה מאוימת

אנתרופולוגים חוקרים כמעט כל דבר: מטקסי טראנס בכפר אפריקני ועד תרבות המשרדים של תאגידים, ממנהגי נישואין ועד פוליטיקה גלובלית. תחום שפתוח לכל נושא מעלה שאלה מביכה: מה בעצם מייחד אותו? כשהאנתרופולוגיה נפרדה מהתפיסות הישנות שלה, ממחקר "שבטים" ועד ההנחה שהיא עוסקת בעולמות רחוקים ואקזוטיים, נפרצו גבולותיה, ויש הטוענים שהיא נמסה בלימודי תרבות ובדיסציפלינות אחרות ואיבדה את פניה. לצד זאת האוניברסיטאות עצמן משתנות: מדדי תפוקה, מימון תלוי שוק וניהול לפי יעדים משפיעים על מה שחוקרים ועל האופן שבו הם כותבים.

ברוס קפפרר, אנתרופולוג מאוניברסיטת ברגן, נשא את הדברים כנאום מרכזי בכנס השנתי של האגודה האנתרופולוגית האוסטרלית בשנת 2006, שנושאו היה "בין אמנות למדע". השאלה שמעסיקה אותו היא מה ההגדרה והאידיאלים של דיסציפלינה שחשה מאוימת, ובאיזה מובן היא מדע ובאיזה מובן היא מדעי הרוח, או אולי אינה אף אחד מהם. כדי לענות הוא חוזר אל מקורותיה של האנתרופולוגיה בתקופת הנאורות, אל הרעיונות על התבונה, על ספקנות ועל ידע, שהולידו אותה, ואל הביקורת שנמתחה על הנאורות עצמה על ידי הוגים כמו אדורנו והורקהיימר, שטענו שהאידיאל המשחרר הפך בידי מעצביו לכלי של שליטה.

זהו מאמר עיוני ולא מחקר אמפירי. אין בו משתתפים, שאלונים או נתונים, אלא קריאה מושגית והיסטורית של רעיונות מרכזיים באנתרופולוגיה לאורך זמן. הוא נשען על הגות פילוסופית משלהי המאה השבע־עשרה ועד ימינו, ועל מקרי מבחן מתוך האתנוגרפיה הקלאסית, כמו חקר הכישוף אצל האזנדה, ועל דיונים עכשוויים בחוגי האנתרופולוגיה בצרפת, בבריטניה ובצפון אמריקה, שהתעוררו בעקבות ניסיון מנהלי לצמצם את מעמדה של האנתרופולוגיה כתחום מובחן.

במרכז השאלות עומדות כמה תהיות: מה פירוש להיות מדע כשהחוקר עצמו הוא הכלי המרכזי של המחקר? כיצד אפשר לדבר על ידע אובייקטיבי כשהחוקר נכנס לחייהם של אחרים עם כל הנחותיו? האם הפנייה לספרות ולשירה, שמושכת חלק מהחוקרים, היא התחדשות או ויתור על משהו מהותי? ומה קורה לתחום שהתפרסם בתיאורים מעמיקים של עולמות אנושיים כשהמערכת האקדמית מעודדת מאמרים קצרים, מהירים ותאורטיים? מאחורי הוויכוח על הגדרתה של דיסציפלינה אחת מסתתרת שאלה רחבה יותר: איך אפשר להבין בני אדם, ומה נדרש מי שמנסה לעשות זאת.