סיכום בעברית של המאמר: Ambiguous Loss and Posttraumatic Stress in School-Age Children of Prisoners

סיכום בעברית בהיקף 1,442 מילים של המאמר:

Bocknek, E. L., Sanderson, J., & Britner, P. A., IV. (2009). Ambiguous loss and posttraumatic stress in school-age children of prisoners. Journal of Child and Family Studies, 18(3), 323–333.

לרכישת הסיכום

מחיר הסיכום: ₪16

זוהי כתובת המייל אליה יישלח הסיכום ולכן חשוב להזין כתובת מייל תקינה ונכונה

תקציר הסיכום

אובדן עמום ומתח פוסט טראומטי בקרב ילדי אסירים בגיל בית הספר

מבוא

מספר הילדים בארצות הברית שאחד מהוריהם כלוא מוערך בין מיליון וחצי לשני מיליון, כפול מההערכות משנת 1991. המידע עליהם דל: לא מערכות הרווחה ולא שירותי הכליאה עוקבים אחריהם באופן שיטתי, והנתונים מבוססים בעיקר על דיווחי ההורים הכלואים. כמחצית מהאסירים חיו עם ילדיהם לפני המאסר, אך רובם לא נפגשו עמם מאז, והקשר נשמר בעיקר בטלפון ובדואר. כשאב כלוא, הילד נשאר בדרך כלל עם אמו, וכשאם כלואה הוא נשאר לרוב עם משפחתה, לעיתים קרובות עם סבו וסבתו...

מיליוני ילדים בארצות הברית גדלים כשאחד מהוריהם, או קרוב משפחה שמטפל בהם, נמצא בכלא. הוא עדיין חלק מהמשפחה, אבל אינו נוכח בבית: אפשר לדבר איתו בטלפון, ולפעמים לבקר אותו, ובכל זאת אי אפשר לומר שהוא "הלך" או שהוא "כאן". לעיתים המבוגרים בבית אינם מסבירים לילדים מה קרה ולמה, ולעיתים הילדים עצמם נמנעים מלשאול. מצב כזה מכונה "אובדן עמום", מושג שמשמש להבנת משפחות של נעדרים, של חולים ושל גרושים, ופחות נבדק בילדים של אסירים. מדובר באוכלוסייה שקשה מאוד לחקור: הילדים עוברים בין מסגרות ובין בתים, האפוטרופסות עליהם לא תמיד ברורה, מה שמעורר קשיים אתיים, ורוב הידע עד כה נאסף מהורים כלואים ולא מהילדים עצמם.

השאלה המרכזית היא כיצד ילדי אסירים בגיל בית הספר מתמודדים עם מצוקה פוסט טראומטית, עם קשיים רגשיים והתנהגותיים ועם עמימות המשפחה שלהם, וכיצד אפשר להבין זאת דרך תיאוריית האובדן העמום. כדי לבדוק זאת ראיינו החוקרים 35 ילדים בעיר ברידג'פורט שבקונטיקט, ברגע שבו הצטרפו לתוכנית חונכות פדרלית לילדי אסירים. כל ילד ענה על שאלונים סטנדרטיים בנושא תמיכה חברתית, סימפטומים פוסט טראומטיים, התנהגות מופנמת ומוחצנת וחוזקות אישיות, ובנוסף שוחח עם קלינאי בראיון חצי מובנה. הנתונים המספריים נבחנו לצד הסיפורים שהילדים סיפרו במילותיהם, וכך נבנתה תמונה של מה שהם חשים, מה שהם יודעים, ומה שהם עושים עם זה.