סיכום המאמר: A case against 'Critical Terrorism Studies' באתר סיכום

סיכום בעברית בהיקף 1,450 מילים של המאמר:

Horgan, J., & Boyle, M. J. (2008). A case against ‘critical terrorism studies’. Critical Studies on Terrorism, 1(1), 51–64. https://doi.org/10.1080/17539150701848225

לרכישת הסיכום

מחיר הסיכום: ₪16

נגד "לימודי הטרור הביקורתיים"

מה מבדיל בין חקר מדעי רגיל לחקר "ביקורתי"? ובמיוחד כשהנושא הוא טרור, אחד מהנושאים הטעונים ביותר בעולם המחקר והפוליטיקה. בעשורים שאחרי 11 בספטמבר גדל חקר הטרור בקצב מסחרר: מאות ספרים ואלפי מאמרים, מכוני מחקר ומימון ממשלתי נדיב. לצד זאת נשמעו קולות שטענו שהתחום כולו עיוור למה שהוא עושה, שהוא משרת את המדינה ואת בעלי הכוח, ושהגיע הזמן להקים לצדו זרם חדש, "לימודי טרור ביקורתיים", שיבחן מחדש את ההנחות שעליהן הוא נשען.

הרעיון נשמע מבטיח. מי יתנגד לכך שחוקרים ישאלו מי מגדיר מה נחשב טרור, למי משרתת התיאוריה ואיזה עולם היא מנציחה? אבל מה אם התמונה שהזרם החדש מצייר על התחום שהוא מבקר אינה מדויקת? ואם החוקרים שנמצאים בלב הדיון אינם מזהים את עצמם בתיאור?

השאלה המרכזית היא אם יש הצדקה לזרם ביקורתי נפרד: האם הטענות שהוא מעלה חדשות באמת, האם הוא מייצג נכון את מה שנעשה בתחום עד כה, והאם הוא באמת שונה מהותית ממה שהוא מכנה "אורתודוקסיה".

כדי לבחון זאת שני חוקרי טרור, אחד פסיכולוג ואחד איש יחסים בינלאומיים, עוברים אחת לאחת על הטיעונים המרכזיים של הזרם החדש. הם משווים אותם לספרות הקיימת, מצטטים מתוך כתבי חוקרים שהזרם החדש מציג כמייצגי האורתודוקסיה, ובודקים נושאים כמו הגדרת המושג טרור, הקשר בין מחקר לבין מדיניות ממשלתית, מימון, ושאלת האחריות המוסרית של החוקר. הדיון עוסק גם בשאלה אם עצם ההפרדה בין "אנחנו" ל"הם" משרתת את השיח המדעי, או דווקא סותרת את הרוח שהתיאוריה הביקורתית מבקשת לקדם.

מאחורי הוויכוח הזה מסתתרות שאלות רחבות יותר: מהו תפקידו של החוקר בחברה, אפשר להיות עצמאי כשעובדים עם ממשלות או מקבלים מהן כסף, ומתי ביקורת מצמיחה ידע ומתי היא רק מציבה חומות חדשות.

טעימה מתוך הסיכום

מבוא

הניסוח הנוכחי של "לימודי טרור ביקורתיים" מבוסס על הנחות מוטעות לגבי טבעו והיקפו של המחקר העכשווי בטרור. חלקים מתוכנית המחקר שלו נשענים על קריאה שטחית של הספרות, שיוצרת תמונה של התחום שהחוקרים הפועלים בו אינם מכירים. הדאגות שהולידו את הגישה הביקורתית ראויות להערכה, אך אינן ייחודיות לה, והטענות לחידוש או לדגש ביקורתי ייחודי מוגזמות או שגויות.