סיכום בעברית של המאמר: Who Do I Look Like? Gaining a Sense of Self-Authenticity Through the Physical Reflections of Others

למי אני דומה? רכישת תחושת אותנטיות עצמית דרך ההשתקפויות הגופניות של אחרים

"יש לך את העיניים של סבא", "היא בדיוק כמו אמא שלה כשהייתה בגילה". משפטים כאלה נאמרים סביב שולחן האוכל כמעט בכל משפחה, ובדרך כלל איש אינו שם לב אליהם. אבל מה קורה לילד שיושב ליד אותו שולחן ויודע שאף אחד מהנוכחים אינו יכול לומר עליו משפט כזה? ומה קורה כשהוא מביט במראה ותוהה מאיפה הגיע האף שלו?

השאלה "למי אני דומה?" כמעט אינה עולה אצל מי שגדל במשפחתו הביולוגית. אצל מאומצים, ובייחוד אצל מי שאומצו בעידן שבו תיקי האימוץ נחתמו והקשר עם המשפחה הביולוגית נותק לחלוטין, היא יכולה ללוות את החיים כולם. בצפון אמריקה יותר ויותר מאומצים בוגרים יוצאים לחפש את הוריהם הביולוגיים, ורבים מהם מנסחים את הצורך שלהם דווקא דרך הגוף: הם רוצים לראות מישהו שנראה כמוהם.

קרן מרץ, סוציולוגית מאוניברסיטת קרלטון בקנדה, שואלת מה המשמעות של הצורך הזה עבור העצמי. מה הקשר בין הגוף, תחושת העצמי והאופן שבו אחרים משקפים לנו את מי שאנחנו? מדוע היעדר מידע על מקור התכונות הגופניות משפיע על האופן שבו אדם רואה את עצמו, ומה משתנה, אם בכלל, כשהוא פוגש סוף סוף פנים אל פנים קרובי משפחה ביולוגיים?

המחקר נשען על חמישה עשר חודשים של תצפית משתתפת בשתי קבוצות תמיכה של מאומצים המחפשים את משפחתם באונטריו, ועל ראיונות עומק עם שישים מאומצים, עם הורים ביולוגיים ועם אמהות מאמצות, לצד אוטוביוגרפיות של מאומצים ומעקב ארוך אחר מפגשים ותוצאותיהם. מהעדויות עולים סיפורים אישיים וחשופים: על גבות שנמרטו לפני פגישה ראשונה, על ילדה שאמה לימדה אותה לענות "אני דומה לעצמי", ועל גבר שחיפש עוגן.

כדי להבין את הסיפורים האלה המחקר מחבר בין שתי מסורות תאורטיות: האינטראקציוניזם הסימבולי של ג'ורג' הרברט מיד, הרואה בעצמי תוצר של אינטראקציה חברתית, והגישה הפנומנולוגית של איריס מריון יאנג, שעוסקת בדיאלוג המתמיד בין האדם לגופו ובמבטם של אחרים כמראה שדרכה אנו רואים את עצמנו. המפגש בין השתיים מעורר שאלות שחורגות הרבה מעבר לעולם האימוץ, על המקום שבו נגמר הגוף ומתחיל העצמי.