סיכום בעברית של המאמר: (Un)liveabilities: Homonationalism and transnational adoption

חיים (בלתי) אפשריים: הומונציונליזם ואימוץ בין־ארצי

סרט שזוכה בפרס על ייצוג אמין של דמויות הומוסקסואליות, ומבקרי קולנוע מכנים אותו "מרגיש טוב" ונטול סנטימנטליות. גבר דני נוסע לסאו פאולו כדי לאמץ תינוקת, נקלע לשכונות העוני של העיר, נקשר לאם ענייה שמוכנה למסור לו את בתה, ובסוף חוזר הביתה כאב. על פניו, זהו סיפור על אהבה, על כמיהה להורות ועל שוויון שהושג סוף סוף: בדנמרק, רק ב־2010 הותר לזוגות חד־מיניים לאמץ ילדים. אבל מה עוד מסופר בסיפור הזה, ומי משלם את המחיר כדי שיוכל להיגמר טוב?

מיכאל נבלינג פטרסן ולנה מיונג, חוקרים מדנמרק בתחומי התרבות והחינוך, בוחנים את הסרט "רוזה מורנה" כמקרה מבחן לשאלה רחבה: כיצד גבר הומוסקסואל לבן הופך בעיני החברה להורה לגיטימי, ובאילו תנאים קרבה משפחתית מסוימת נתפסת כראויה ובת־קיימא בעוד קרבה אחרת נתפסת כבלתי אפשרית. האם ההכרה החדשה בהומוסקסואלים כהורים מערערת על הסדר המשפחתי המסורתי, או שהיא דווקא נשענת עליו? ומה מקומה של האם היולדת, אישה שחורה וענייה מברזיל, בסיפור שבו עתידה של בתה מוצג כנמצא במקום אחר?

כדי לענות על השאלות האלה מנתחים החוקרים סצנות מפתח בסרט: הדרך שבה המצלמה מלווה את הגיבור אל תוך שכונת העוני, השיחה במשרד עורך הדין על "שוק" האימוץ, ייצוג המיניות של הדמויות הלבנות והשחורות, והרגע שבו האם מוסרת את התינוקת. הם נשענים על מסורת ההגות הביופוליטית של מישל פוקו, על מושג הנקרופוליטיקה של אשיל מבמבה, על מושג ההומונציונליזם של ג'סביר פואר ועל תיאוריות של רגש ושל "עבודה רגשית", וקוראים דרכם את מה שהסרט מראה ואת מה שהוא משאיר מחוץ לפריים.

הקריאה הזאת מזמינה מבט אחר לא רק על סרט אחד, אלא על הדרך שבה אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על אימוץ בין־ארצי, על משפחה ועל קבלה, ועל השאלה של מי החיים נחשבים לחיים ששווה לחיות ושעליהם ראוי להתאבל.