סיכום בעברית של המאמר: The Perils of Compensation in Social Welfare Policy: Disability Policy in Israel

תקציר הסיכום

הבעייתיות שבפיצוי במדיניות רווחה: מדיניות הנכות בישראל

מבוא: עקרונות הקצאה בתוכניות רווחה

מדינות רווחה מחלקות הטבות בכסף או בשירותים לקבוצות מוגדרות באוכלוסייה. כדי להכריע מי זכאי ובאיזו רמה, התוכניות נשענות על עקרונות הקצאה, ובהם צורך, ביטוח ופיצוי. הצורך והביטוח נדונו בהרחבה בספרות על מדיניות חברתית, ואילו הפיצוי זכה לתשומת לב מועטה, אף שבמשפט הוא נדון רבות.

כשהפיצוי משמש בסיס להקצאה, ההנחה היא שהמקבלים סבלו אובדן או נזק ש"מגיע" להשלים להם, כמו בתוכניות לנכי מלחמה,...

כשאדם נפגע, מי צריך לשלם על כך, ומדוע? במשפט התשובה ברורה למדי: מי שגרם לנזק אשם ולכן מפצה. אבל מדינות רווחה מפצות אנשים על נזקים בלי לחפש אשמים כלל, למשל חיילים שנפצעו בשירות או עובדים שנפגעו במקום העבודה. פיצוי כזה נראה מובן מאליו, אפילו מוסרי, ובכל זאת הוא נדון בספרות על מדיניות חברתית הרבה פחות מעקרונות אחרים כמו צורך וביטוח. המאמר שואל מה בעצם משמעות הפיצוי בתוכניות רווחה, במה הוא שונה מהפיצוי המוכר מעולם המשפט ומעקרונות הקצאה אחרים, ומה קורה לרעיון הצדק החברתי כשהמדינה מחלקת הטבות לפי סיבת הפגיעה ולא לפי גודל הקושי. כדי לבדוק זאת מנתח החוקר את מערכת הביטחון הסוציאלי לנכים בישראל, שבה פועלות במקביל שלוש תוכניות עיקריות המבוססות על עקרונות שונים: אחת לנכים בכלל, אחת לנכי צה"ל ואחת לנפגעי עבודה. הוא משווה בין הגדרת הנכות, תנאי הזכאות והיקף ההטבות בכל אחת מהן, ובוחן את תפיסות הצדק שעומדות מאחורי ההבדלים, על בסיס חקיקה, נתוני המוסד לביטוח לאומי וספרות מחקרית משפטית וחברתית. השאלה שמלווה את הבדיקה היא אם חברה יכולה להיות אכפתית וצודקת כלפי חלק מהנפגעים, בלי לפגוע בשוויון כלפי אחרים.