סיכום בעברית של המאמר: The Coach-Athlete Relationship: How Close Is Too Close?

יחסי מאמן וספורטאי: מתי הקרבה היא רבה מדי?

מאמנת ג'ודו נוסעת עם הנבחרת לשבוע תחרויות בחו"ל. היא מלווה את הספורטאים בחדר החימום, רואה אותם מתרסקים אחרי הפסד מול קהל, יודעת מה קורה אצלם בבית ומה מטריד אותם בלילה. מי שמבלה כך שעות על גבי שעות עם אדם אחר, בלחץ רגשי ובקרבה פיזית, כמעט בהכרח ייצור איתו קשר שחורג מהמקצועי. השאלה היא עד כמה קרבה כזו ראויה, ומתי היא הופכת לרבה מדי.

בפילוסופיה של הספורט נכתב על היחסים בין מאמן לספורטאי בעיקר מבחינת יעילות האימון או החינוך לערכי הספורט. הצד האישי שלהם כמעט לא נבדק, אף שחברויות בין מאמנים לספורטאים הן תופעה מוכרת. המחברת טוענת שההקשר הספורטיבי מזמין קרבה אפילו יותר מההקשר האקדמי: המאמן והספורטאי מבלים יחד יותר זמן, נוסעים יחד, נוגעים זה בזה בזמן האימון, והכישלון הספורטיבי חשוף לעיני הכול ומותיר את הספורטאי פגיע ונזקק לתמיכה.

מאחר שכמעט אין עבודה פילוסופית על הנושא בהקשר הספורטיבי, היא נשענת על הדיון הענף בספרות על יחסים בין מרצים לסטודנטים ובודקת מה ממנו תקף גם באולם הספורט. היא מתמקדת בחברות עמוקה ושואלת שתי שאלות. האם אנשים שאינם שווים זה לזה, כשאחד מהם מעריך את השני ומחליט על התקדמותו, יכולים להיות חברים? והאם חברות כזו יוצרת ניגוד עניינים, כשהמאמן אמור להתייחס בהגינות לכל הספורטאים שמתחרים ביניהם על זמן משחק, מלגות ומשאבים מוגבלים אחרים?

מכאן היא עוברת לשאלה אם קשר מקצועי נטול כל חברות הוא בכלל אפשרי או רצוי, או שמא הוא קר מכדי לאפשר אימון טוב. היא בוחנת מה מאמנים וספורטאים צריכים לדעת זה על זה כדי לעבוד יחד, ואם המידע צריך לזרום בשני הכיוונים או רק מהספורטאי אל המאמן. לשם כך היא נעזרת במחקר על זוגות נשואים שבהם אחד מאמן והשני ספורטאי, ובעקרון ההסכמה מדעת, שלפיו על המאמן לחשוף את פילוסופיית האימון שלו.

לבסוף היא חוזרת לאריסטו, שהבחין בין שלושה סוגים של חברות לפי מה שראוי לאהבה בהן, ובוחנת אם המושג "חברות" אחיד כפי שנוטים להניח, ואיזה סוג חברות, אם בכלל, מתאים ליחסים בין מאמן לספורטאי.