סיכום בעברית של המאמר: Teaching Children With Severe Disabilities to Utilize Nonobligatory Conversational Opportunities: An Application of High-Probability Requests

סיכום בעברית בהיקף 1,440 מילים של המאמר:

Davis, C. A., Reichle, J., Southard, K., & Johnston, S. (1998). Teaching children with severe disabilities to utilize nonobligatory conversational opportunities: An application of high-probability requests. Journal of the Association for Persons with Severe Handicaps, 23(1), 57–68.

לרכישת הסיכום

מחיר הסיכום: ₪16

זוהי כתובת המייל אליה יישלח הסיכום ולכן חשוב להזין כתובת מייל תקינה ונכונה

תקציר הסיכום

הוראת ילדים עם מוגבלויות חמורות לנצל הזדמנויות שיחה בלתי מחייבות: יישום של בקשות בהסתברות גבוהה

מבוא

אי-סימטריה בשיחה של משתמשי תקשורת תומכת וחלופית

בשיחות בין אנשים המשתמשים במערכות תקשורת תומכת וחלופית מבוססות סמלים לבין בני שיח דוברים קיימת אי-סימטריה בולטת בחלוקת התורות, במיוחד כשהמשתמש סובל ממוגבלות התפתחותית בינונית או חמורה. אחת הבעיות הנפוצות היא אי-ניצול של התור. בני שיח לעתים אינם מגיבים לניסיונות התקשורת של המשתמש: באחד המחקרים הצוות הגיב ל-6% בלבד מהיוזמות. במקרים אחרים המטפלים מקדימים את הצורך ומנחשים מה...

שיחה נראית מובנת מאליה, אבל היא תלויה בכך שמישהו ימשיך אותה. כשאדם אומר "בחוץ יורד שלג", איש אינו מחויב להגיב, ובכל זאת רוב המבוגרים והילדים הרגילים ישיבו משהו וכך השיחה תמשיך להתקיים. ילדים עם מוגבלויות חמורות שמתקשרים באמצעות מכשירים אלקטרוניים מתנהגים אחרת. הם עונים היטב כששואלים אותם שאלה ישירה, אבל כמעט אינם מנצלים את התור שלהם כשאף אחד לא דרש מהם תשובה. התוצאה היא שיחות קצרות ולא סימטריות, שבהן בן השיח הדובר עושה את רוב העבודה. הסיבות אפשריות רבות: מאמץ פיזי גדול בהפקת כל הודעה, בני שיח שלא מגיבים, היסטוריה של הודעות שנשארו ללא מענה, ושיחות שבהן מספיק לענות "כן" או "לא".

המאמר בודק שאלה מעשית: האם אפשר להגביר את נכונותם של ילדים כאלה להמשיך שיחה גם כשאינם מחויבים לכך? החוקרים שאלו אם רצף קצר של שאלות שהילד כבר עונה עליהן בקלות, ולאחריו הערה שאינה דורשת תשובה, יגרום לילד להגיב גם להערה. השיטה שאולה מתחום ההתנהגות, שבו רצפים כאלה שימשו עד כה בעיקר כדי להגביר ציות להוראות ולהפחית התנהגות מתריסה. במחקר השתתפו נערה עם תסמונת דאון ונער עם שיתוק מוחין, שניהם משתמשים במכשירי תקשורת אלקטרוניים. כל אחד מהם שוחח עם שלושה בני שיח מוכרים בבית הספר או בבית, והבדיקה נעשתה במתכונת ניסויית של תכנית בסיס מרובה, שמאפשרת להשוות בין שיחות שבהן נעשה שימוש ברצף לבין שיחות דומות שבהן לא נעשה בו שימוש.