סיכום בעברית של המאמר: Nonstate Actors and the Diffusion of Innovations: The Case of Suicide Terrorism

שחקנים לא־מדינתיים והתפשטות חידושים: המקרה של טרור ההתאבדות

כשמדברים על פיגועי התאבדות, נוטים לחפש את ההסבר בתוך הסכסוך עצמו: כיבוש זר, ייאוש, תחרות בין ארגונים על לבו של הציבור. אבל מאז שחזבאללה הפך את השיטה לנשק מוכר בתחילת שנות השמונים, היא עברה מלבנון לשטחים הפלסטיניים, לסרי לנקה, לעיראק ולמקומות רבים אחרים. איך שיטת לחימה עוברת מארגון לארגון, לפעמים בין קבוצות שאין ביניהן כמעט דבר משותף? ומדוע ארגונים ותיקים, מנוסים ואלימים מאוד, כמו הצבא האירי הרפובליקני או אט"א הבסקי, לא אימצו אותה מעולם?

המאמר מציע להסתכל על פיגועי התאבדות כעל חידוש צבאי, כמו כל טכנולוגיה או שיטת לחימה חדשה, ולשאול עליו את השאלות שחוקרי חדשנות שואלים על כל חידוש: מי מאמץ אותו, מתי, ומה מונע מאחרים לאמץ אותו. מבחינה כספית מדובר בשיטה זולה מאוד. אבל ייתכן שהמחיר האמיתי הוא ארגוני: גיוס אנשים שמוכנים למות, שינוי שיטות האימון, ויתור על דרכי פעולה שהארגון בנה סביבן את המומחיות ואת היוקרה שלו. מכאן נולדת השאלה המרכזית: האם הנטייה של ארגון טרור לאמץ פיגועי התאבדות תלויה בקשרים שלו עם ארגונים אחרים ובמידה שבה המבנה הארגוני שלו מאפשר לו להשתנות?

כדי לבחון זאת נערך ניתוח סטטיסטי של מאות ארגוני טרור שפעלו בין סוף שנות השישים לאמצע שנות האלפיים, לא רק כאלה שביצעו פיגועי התאבדות אלא גם כאלה שנמנעו מהם. נבדקו גילו של כל ארגון, מניעיו האידאולוגיים, אזור פעילותו והקשרים שלו לאל־קאעדה. את התמונה הסטטיסטית משלימים מקרים מוחשיים: המשלחת שבן לאדן שלח ללמוד מחזבאללה, אנשי חמאס שגורשו לדרום לבנון ופגשו שם את אנשי חזבאללה, והנמרים הטמילים שפיתחו את חגורת הנפץ. נוסף על כך מופה מי למד ממי, במישרין או בעקיפין, לאורך יותר משני עשורים.

מעבר לשאלת הטרור עצמה עולה כאן שאלה רחבה יותר על חדשנות בכלל: האם מה שקובע אם ארגון ישתנה הוא הרצון שלו, או דווקא מה שהוא כבר יודע לעשות?