סיכום בעברית של המאמר: Like U.S.: American Identification with Israel: Cultural Foundations and Contemporary Attitudes

כמונו: ההזדהות האמריקנית עם ישראל: יסודות תרבותיים ועמדות בנות זמננו

מעטים הנושאים במדיניות החוץ האמריקנית שמעוררים ויכוח סוער כמו היחסים המיוחדים בין ארצות הברית לישראל. הסבר שנשמע לא פעם הוא כוחו של הלובי היהודי. אבל המספרים מסבכים את התמונה. ב-1948 היו היהודים פחות מארבעה אחוזים מהאמריקנים, וכיום שיעורם קטן עוד יותר, ובכל זאת האהדה לישראל בציבור האמריקני רחבה, יציבה ונמשכת לאורך עשרות שנים. מאיפה היא באה, ולמה היא חזקה כל כך דווקא באמריקה?

הפרק הראשון בספרו של ג'ונתן רינהולד על הסכסוך הערבי-ישראלי בתרבות הפוליטית האמריקנית מחפש את התשובה הרחק מהמסדרונות של וושינגטון. השאלה שבמרכזו היא אילו יסודות בזהות הלאומית האמריקנית ובתרבות הפוליטית שלה מעצבים את היחס לציונות ולמדינת ישראל, ומה הם מלמדים על עמדות הציבור כלפי הסכסוך בעשור הראשון של המאה ה-21.

כדי לענות על כך רינהולד חוזר אל המתיישבים הפוריטנים, אל מקומו של התנ"ך באוניברסיטאות הראשונות ובנאומי הנשיאים, אל עצומה שנחתמה בידי מאות אמריקנים לא-יהודים בסוף המאה ה-19, אל זיכרון השואה ואל האופן שבו אמריקנים תופסים טרור, דמוקרטיה ואת העולם הערבי והמוסלמי. לצד הניתוח ההיסטורי והתרבותי הוא בוחן עשרות סקרי דעת קהל לאורך השנים: אהדה לישראל ולפלסטינים, הטלת אשמה על כישלון תהליך השלום, עמדות על מדינה פלסטינית, על ההתנחלויות ועל ירושלים, והשאלה אם על ארצות הברית לנקוט עמדה ניטרלית או לצדד באחד הצדדים.

מכאן הדיון עובר להשוואה מרתקת: איך רואה את אותו סכסוך, באותן שנים ובאותן כותרות חדשות, הציבור בבריטניה, בצרפת, בגרמניה ובספרד? ואם יש הבדלים, מה בתרבות הפוליטית של כל צד של האוקיינוס האטלנטי יכול להסביר אותם? דת, פטריוטיות, היחס לשימוש בכוח צבאי, זיכרון השואה, מסורות של ימין ושמאל והמורשת הקולוניאלית של אירופה נבחנים כולם כהסברים אפשריים, וכך גם ההשפעה של האוכלוסייה המוסלמית באירופה.

התוצאה היא מבט על ישראל דרך עיניה של אמריקה, וגם מבט על אמריקה עצמה דרך היחס שלה לישראל.