סיכום בעברית של המאמר: Leadership identity construction practices: The case of successful Israeli school principals

פרקטיקות של הבניית זהות מנהיגותית: המקרה של מנהלי בתי ספר מצליחים בישראל

מנהלת בית ספר מתמנה לתפקיד בכתב מינוי רשמי, אבל כתב המינוי לבדו אינו הופך אותה למנהיגה. כדי להוביל בית ספר גדול, היא צריכה שהמורים, התלמידים וההורים יקבלו את סמכותה, ושהיא עצמה תראה את עצמה כמנהיגה חינוכית. בישראל המשימה מורכבת במיוחד: מנהלי בתי הספר אינם המעסיקים של המורים, אינם יכולים לפטר אותם, ופועלים מול איגודי מורים חזקים ומול אחריות כוללת לכל מה שקורה בבית הספר.

המחקר עוסק בשאלה כיצד נבנית זהות מנהיגותית בפועל, ביום יום של מנהלים מצליחים. הוא נשען על שני רעיונות. הראשון הוא שמנהיגות נבנית בתהליך חברתי: אדם "תובע" לעצמו את תפקיד המנהיג, והסובבים אותו מעניקים לו אותו או נמנעים מכך. השני הוא השתרשות בתפקיד, סך הכוחות שמחזיקים אדם בעבודתו: עד כמה התפקיד מתאים לשאר חייו ולערכיו, אילו קשרים קשר בו, ומה יאבד אם יעזוב. שתי שאלות עומדות במרכז: אילו כוחות של התאמה, קשרים והקרבה מתארים המנהלים, ובאילו דרכים, ישירות ועקיפות, מילוליות ולא מילוליות, הם תובעים את מנהיגותם.

לשם כך נותחו מחדש נתונים שנאספו בארבעה בתי ספר תיכוניים מצליחים בישראל, במסגרת פרויקט בינלאומי לחקר מנהלים מצליחים. בתי הספר נבחרו לפי שיעורי זכאות גבוהים לבגרות, נשירה נמוכה ומוניטין טוב בקהילה, ובראשם עמדו שלוש מנהלות ומנהל אחד בעלי ותק של עשר שנים ויותר בניהול. צוות חוקרים ביקר בכל בית ספר כמה פעמים, ראיין את המנהל, את הסגן, את היועצת ואת המפקח, קיים קבוצות מיקוד עם מורים, תלמידים והורים, צפה בעבודת המנהל וקרא מסמכים כמו יומן אישי.

הסיפורים שהמנהלים מספרים נוגעים בכל מה שממלא את חייו של בית ספר: גיוס צוות והקמה מאפס, משברים, טקסים, בחינות בגרות, הורים כועסים ותלמידים שקשה להגיע אליהם. ומאחוריהם עומדת שאלה מסקרנת: האם מנהלים שכבר מבוססים, מוערכים וממונים כדין עדיין צריכים לתבוע את מנהיגותם, ואם כן, באילו דרכים הם עושים זאת?