סיכום בעברית של המאמר: Group Therapy in Israel

טיפול קבוצתי בישראל

מי שהשתתף פעם בקבוצה טיפולית יודע שהחדר הקטן, עם המעגל של הכיסאות, לעולם אינו מנותק מן העולם שבחוץ. המשתתפים מביאים איתם את המשפחות, את הזיכרונות ואת הפחדים שלהם, אבל גם את החברה שבה גדלו: את המיתוסים שלה, את הקונפליקטים שלה ואת האופן שבו היא מלמדת אנשים להתייחס לסמכות, לחולשה ולזרים. כשמדובר בחברה כמו הישראלית, שנולדה מתוך טראומה, חיה תחת איום מתמשך ומפולגת בין קבוצות רבות, השאלה מה נכנס לחדר הטיפול נעשית מרתקת במיוחד. האם אפשר בכלל להנחות קבוצה בישראל בלי שהחדשות של אותו בוקר יישבו גם הן במעגל?

אורית נוטמן־שורץ וחיים וינברג, שניהם אנשי מקצוע מקהילת הטיפול הקבוצתי בישראל, יוצאים מן ההנחה שקבוצה היא עולם קטן המשקף את הסביבה שבה היא פועלת. מכאן נגזרת השאלה המרכזית שלהם: כיצד ההיסטוריה, המבנה החברתי והזהות הישראלית משתקפים בתהליכים שמתרחשים בקבוצות טיפוליות בארץ, בהתנהגות המשתתפים, בעבודת המנחים ובאופן שבו מכשירים מנחים חדשים?

כדי לבחון זאת הם משרטטים תחילה את תולדות החברה הישראלית, מימי הקמת המדינה ומיתוס הצבר, דרך המלחמות ותהליך השלום ועד רצח רבין, ומתארים את השסעים בין אשכנזים לספרדים, בין דתיים לחילונים ובין יהודים לערבים. אחר כך הם קוראים את הסיפור הזה בעזרת מושגים מעולם הקבוצות: שלבי ההתפתחות של קבוצה ו"הנחות היסוד" הלא־מודעות שמניעות קבוצות בעתות לחץ. לצד הניתוח התאורטי משולבים סיפורים מתוך קבוצות אמיתיות, כמו מפגש בקבוצת סטודנטים שבה ישבו יחד ישראלים ופלסטיני בתקופה של פיגועים, ואנקדוטות מסדנאות של מנחים אורחים מחו"ל. נבחנים גם מאפייני ההכשרה בישראל: מי הם המנחים, אילו גישות תאורטיות שולטות בתחום ומדוע מנחים ישראלים מעדיפים לעבוד בזוגות.

מאחורי הניתוח עומדת גם שאלה הפוכה ומעוררת מחשבה: אם החברה משפיעה כל כך על הקבוצה, האם הידע הקבוצתי יכול להשפיע בחזרה על החברה?