סיכום בעברית של המאמר: Determining Sample Size

קביעת גודל המדגם

כמה אנשים צריך לראיין כדי שמחקר איכותני יהיה טוב? זו אחת השאלות הראשונות שכל סטודנט, כל חוקרת וכל ועדת מענקים שואלים, וגם אחת הקשות ביותר לענות עליהן. במחקר כמותי יש נוסחאות לחישוב גודל המדגם. במחקר איכותני, שבו המטרה היא להגיע לרוויה, כלומר לנקודה שבה ראיונות נוספים כבר אינם מוסיפים הבנה חדשה, אין נוסחה כזאת. ובכל זאת, הצעת מחקר צריכה לכלול מספר, ותקציב צריך להיבנות סביבו.

הצורך הזה הוליד מספרים "מומלצים" שעוברים מיד ליד ומצוטטים בלי הרף. מאמר המערכת הקצר הזה, שכתבה ג'ניס מורס, עורכת כתב עת מוביל למחקר איכותני בתחום הבריאות ואחת הדמויות המוכרות בו, נפתח בסיפור מכנס אקדמי: חוקר ותיק תכנן מחקר עם ראיונות חוזרים רבים, וקבע את מספר המשתתפים לפי טבלה שהיא עצמה פרסמה שנים קודם לכן. מה הבעיה בהחלטה כזאת, ומה היה עליו לשקול במקום להעתיק מספר מטבלה?

מכאן יוצא המאמר לבחון מה באמת קובע כמה משתתפים דרושים למחקר איכותני. מורס עוברת על שורה של שיקולים: עד כמה רחבה שאלת המחקר, עד כמה הנושא גלוי או חבוי, מה איכות הראיונות ועד כמה המרואיינים מסוגלים ומוכנים לדבר, כמה פעמים מראיינים כל אדם ומה יחידת הניתוח, ותופעה שהיא מציעה לה שם מיוחד: המשתתפים מספרים לא רק על עצמם אלא גם על אחרים. היא בוחנת גם כיצד השיטה האיכותנית שנבחרה, ראיונות חצי מובנים, מחקר פנומנולוגי או תיאוריה מעוגנת בשדה, משפיעה על החשבון כולו.

הטקסט קצר, אישי וישיר, ונכתב מתוך דיון רחב יותר שהתנהל אז בתחום: האם אפשר וכדאי לקבוע למחקר האיכותני כללים נוקשים, או שמא כל מחקר שונה מדי מכדי להיכנס לתבנית אחת. השאלה הזאת רלוונטית לכל מי שכותב הצעת מחקר ונדרש להצדיק את המספר שבחר.