סיכום בעברית של המאמר: Be More Dog: The human–canine relationship in contemporary dog-training methodologies

להיות יותר כלב: היחסים בין אדם לכלב בשיטות אילוף עכשוויות

כשחתול בפרסומת של חברת O2 מ־2013 מבקש להיות "יותר כלב", ברור לכולנו למה הוא מתכוון: יותר התלהבות, יותר שמחה, יותר הנאה מדברים פשוטים. אבל מה קורה כשבני אדם, ולא חתולים, מתחילים לשאוף לכך? ומה זה קשור למה שמתרחש במגרשי אילוף הכלבים?

אילוף כלבים נתפס זמן רב כמלאכה של ריסון: לרסן את האינסטינקטים של הכלב ולהחליף אותם בהתנהגויות "מתורבתות", כדי שיוכל להתקיים בעולם שבנוי סביב בני אדם. כיום התמונה מגוונת יותר. בקצה אחד עדיין נמצאת תיאוריית הדומיננטיות, ובקצה האחר ההתניה האופרנטית עם חיזוק חיובי, שהפכה לזרם המרכזי. בשנים האחרונות מצטרפות אליהן גישות שמתרחקות מהביהביוריזם ומדברות על רגשות הכלב, על אחרותו, על היותו יצור חש ועל רצונו של המאלף להידמות לשותפו. האם כל השיטות ה"חיוביות" באמת דומות זו לזו, או שמא מאחורי ריצה שמחה ומהירה מסתתרים יחסי כוח שונים מאוד?

המאמר בוחן את השאלה דרך שתי מתחרות מובילות באג'יליטי, ספורט שבו כלב ואדם רצים יחד במסלול מכשולים: סוזן גארט הקנדית וסילביה טרקמן הסלובנית. שתיהן משתייכות למחנה האילוף החיובי, אך שיטותיהן שונות מאוד. המחברת קוראת את המדריכים, הסרטונים והתקליטורים שלהן, ובוחנת גם את האביזרים, כמו קולרים, קליקרים, כלובים ורצועות, ואת סביבת הצילום והאסתטיקה שלה. מה אומרים כלוב ופרוטוקול מפורט, או לעומתם נוף אלפיני וכלבים רצים חופשיים, על היחסים בין האדם לכלב? ומה אפשר ללמוד מכך שעצירה קטנה של הכלב ליד מכשול, או הוויתור עליה, הפכה בקהילת האג'יליטי לנושא של מחלוקת סוערת?

כדי לענות על כך המאמר נשען על כמה כלים תיאורטיים: הפרפורמטיביות של מינים, שלפיה המין מתעצב דרך אינטראקציות; הרעיון של דונה הרוויי על "הפיכה עם" כלב; הגותו של פוקו על שליטה דרך תשוקה; ומושג ה"מנגנון החייתי" של פיטרסון, שהושאל מעולם התיאטרון. המבט מורחב גם לפעילויות נוספות, כמו איתור ריחות ואילוף כלבי איתור גופות. כך נפתח מבט חדש על אילוף כריקוד משותף, שבו השאלה מי מעצב את מי כבר אינה פשוטה כל כך.