סיכום בעברית של המאמר: Activists, Lobbyists, and Suicide Bombers: Lessons from the Palestinian Women’s Movement

תקציר הסיכום

פעילות, לוביסטיות ומחבלות מתאבדות: לקחים מתנועת הנשים הפלסטינית

מבוא: שתיקה סביב שלושה טאבו

אירועים שונים בעזה ובגדה המערבית נגעו בנשים ובחברה הפלסטינית כולה: רצח אישה בביתה, כפיית כיסוי ראש על עורכות דין בעזה, ירי קטלני בצעירה שהלכה על החוף עם ארוסה, סרט מין שנועד ללכוד בכיר ברשות הפלסטינית, פיטורי מרצה שלימדה את הרומן הגרפי "פרספוליס", ורצח שחקן ובמאי בפתח תיאטרון החופש בג'נין. תנועת הנשים לא הגיבה לאף אחד מהם. השתיקה נובעת מהיסטוריה שבה התנועה נמנעה מלעסוק בשלושה טאבו בחיים הפוליטיים...

מה קורה כשתנועה חברתית שפועלת בתוך מאבק לאומי מחליטה שוב ושוב לדחות את עניינה שלה למועד מתאים יותר? כמה חודשים אחרי המערכה בעזה נמצאה אישה שנדקרה למוות בבית הוריה, נשים עורכות דין נדרשו לכסות את ראשן, צעירה נורתה למוות בעקבות הליכה בחוף הים ואיש תיאטרון נרצח בפתח תיאטרון שהקים במחנה פליטים. כל אלה נגעו בנשים ובחברה הפלסטינית כולה, ובכל זאת לא נשמע מתנועת הנשים הפלסטינית שום גינוי, עצומה או הפגנה. השתיקה הזו מעוררת שאלה: מדוע תנועה שהיתה בעבר מרכזית כל כך בשטח נמנעת מלגעת במיניות, בדת ובמיליטריזציה?

המאמר מבקש להסביר את השתיקה דרך ההיסטוריה של התנועה. החוקרת עוקבת אחר שלושה שלבים: הפעילות העממית של הנשים באינתיפאדה הראשונה, התארגנותן בארגונים לא ממשלתיים אחרי הסכמי אוסלו והניסיון לקדם זכויות בדרכי חקיקה ולובינג, והתקופה שבה הופיעה דמות המחבלת המתאבדת בשיח הלאומי והדתי. הבדיקה נשענת על קריאה בשיח עצמו: כרוזי המנהיגות, עיתונות וצוואות של המחבלות המתאבדות, הצהרות של תנועות אסלאמיות וארגוני נשים, וכן סיפורים אישיים מתוך המשפחה של החוקרת. השאלה המרכזית היא מה עלה בגורלה של תנועה שהעדיפה שלא להתעמת עם התנועה האסלאמית ועם הלאומיות הגברית, ומה ניתן ללמוד מכך על עתידה.