שכיחות מחלת הסרטן עולה עם העלייה בגיל, והיא גורם המוות השני בקרב בני שישים וחמש ומעלה. כמחצית ממקרי הסרטן בישראל מופיעים באוכלוסיית הקשישים. תקווה מתוארת כתחושה רב-ממדית, המושפעת מגורמים פסיכולוגיים, רוחניים, פיזיים וחברתיים, ומאפשרת לאדם להאמין שמצבו הנוכחי עשוי להשתפר ולדמיין עתיד טוב יותר מההווה. בקרב חולי סרטן התקווה מזוהה כגורם חשוב באיכות החיים ובהסתגלות למחלה, בייחוד בשלב האבחון. רמת התקווה מושפעת מהיקף הידע של החולה על מחלתו ומהזמן שחלף מאז האבחנה: חולים שידעו את אבחנתם דיווחו על תקווה גבוהה יותר מחולים שלא ידעו, ואילו משך מחלה העולה על שנה נקשר לרמות תקווה נמוכות יותר בהשוואה למחלה שמשכה פחות משנה. עם זאת, במחקרים אחרים לא נמצא הבדל בין חולים שאובחנו לאחרונה לחולים עם הישנות המחלה, ולא נמצא קשר בין הזמן שחלף מהאבחנה לרמת התקווה. חולים נשואים וחולים ממין זכר נמצאו בעלי רמות תקווה גבוהות יותר, ולא נמצא הבדל ברמת התקווה בין סוגי סרטן שונים, כאשר מטופלים שידעו כי מחלתם בשלב מתקדם דיווחו לעיתים דווקא על תקווה גבוהה יחסית.
כאב נמצא קשור לירידה בתפקוד, במצב הרוח וברמת התקווה, אולם בקרב חולים הסובלים מכאב, תפיסתם את מידת ההשפעה של הטיפול היא שהשפיעה על רמת התקווה, ולא שלב המחלה עצמו. בקרב חולות סרטן שד, הערכה עצמית, אמונה דתית ותמיכה חברתית נמצאו כמשתנים המסבירים רמת תקווה. הידרדרות בבריאות הפיזית וקשיים בתפקוד היומיומי מהווים איום על רמת התקווה ועלולים לפגוע באיכות החיים, אולם נדיר למצוא חולי סרטן מחוסרי תקווה לחלוטין, שכן תמיד קיימת שאיפה לטובה יותר – לריפוי, להארכת חיים או להגשמת תוכניות ושאיפות. בישראל מתגוררים כשבע מאות אלף בני שישים וחמש ומעלה, המהווים כעשירית מהאוכלוסייה: כתשעים ושלושה אחוזים מהם בקהילה, כשלושה אחוזים בדיור מוגן, ושאר הקשישים מתגוררים בבתי חולים גריאטריים ובמוסדות סיעודיים. עד כה לא נבחנה התקווה בזיקה למקום המגורים של הקשיש חולה הסרטן, אף שמקום המגורים עשוי להשפיע על מידת התמיכה, על התפקוד ועל תחושת המשך החיים המוכר.
נבדקה רמת התקווה בקרב קשישים חולי סרטן, תוך השוואה בין המתגוררים בקהילה לשוהים במוסדות גריאטריים, ואותרו קשרים בין רמת התקווה הסובייקטיבית לבין נתונים סוציו-דמוגרפיים, מצב בריאותי ותפקודי אובייקטיבי, תמיכה חברתית ומשפחתית, ותפיסת הבריאות הסובייקטיבית.
שיטה
במדגם נכללו שלוש מאות ואחד קשישים חולי סרטן פעיל, בני שישים וחמש ומעלה, ללא גרורות מוחיות, שגויסו ממרכז רפואי כללי, משלושה מוסדות גריאטריים ומסניף קופת חולים. מאה עשרים ואחד מהמשתתפים היו גברים ומאה שבעים ותשעה נשים, בגיל ממוצע של כשבעים וחמש שנים, בטווח שבין שישים וחמש לתשעים ושמונה. מאה חמישים ושניים מהמשתתפים התגוררו בקהילה, ומאה ארבעים ושמונה שהו במוסדות גריאטריים. תשעים אחוזים מהמשתתפים לא עבדו, ולשמונים וארבעה אחוזים מהם הייתה הכנסה שאינה ממשכורת. כמחצית מהמשתתפים דיווחו על סרטן בשלב גרורתי, ורק כתשעה אחוזים היו בשלב מקומי. כשישים וחמישה אחוזים קיבלו סוג טיפול אנטי-סרטני אחד, וחמישה עשר אחוזים נוספים קיבלו יותר מסוג טיפול אחד. כמחצית מהמשתתפים דיווחו על תחושת כאב, וכשמונים ושלושה אחוזים דיווחו על מחלה כרונית נלווית.
רמת התקווה נמדדה באמצעות שאלון Herth Hope Index, כלי בן שנים עשר פריטים המודד שלושה מרכיבים של תקווה: תחושה עצמית של זמניות ועתיד, מוכנות וציפייה פנימית, ומחוברות פנימית לעצמי ולאחרים. המשתתפים סימנו את תשובותיהם על סולם ליקרט בן ארבע דרגות, כאשר ציון גבוה יותר משקף רמת תקווה גבוהה יותר. מהימנות הכלי הייתה גבוהה, על פי מקדם אלפא קרונבך של 0.89. בנוסף נאספו נתונים דמוגרפיים, מידע רפואי על הסרטן ועל מחלות רקע, נתוני תפקוד יומיומי, ומידת התמיכה החברתית והמשפחתית, באמצעות כלי ייעודי. כל משתתף חתם על הסכמה מדעת וענה על השאלונים בנוכחות אחות שאספה את הנתונים, לאחר קבלת אישור מוועדת הלסינקי מוסדית ומהנהלות המוסדות המשתתפים.
ממצאים
ניתוח רגרסיה מרובה הראה שהמשתנים הבלתי תלויים שנבדקו הסבירו יחד ארבעים ושישה אחוזים מהשונות ברמת התקווה. תרומה מובהקת נמצאה למקום המגורים, לתמיכה משפחתית ולתמיכת חברים, לטיפול אנטי-סרטני שניתן בעבר, לשלב מחלת הסרטן, ולתפיסת הבריאות הסובייקטיבית. תמיכה משפחתית, תמיכת חברים, טיפול אנטי-סרטני קודם, מגורים בקהילה ותפיסת בריאות סובייקטיבית גבוהה נקשרו כולם באופן חיובי לרמת התקווה, בעוד ששלב מחלה מתקדם נקשר אליה באופן שלילי.
ניתוח רגרסיה היררכי, שבו הוכנסו קבוצות המשתנים בשלבים, הראה כי נתונים סוציו-דמוגרפיים הסבירו שמונה עשר אחוזים מהשונות ברמת התקווה, כאשר כמעט כל התרומה הזו נבעה ממקום המגורים – המשתנה הדמוגרפי היחיד שנמצא בעל השפעה מובהקת. הכללת מקום המגורים כמשתנה נפרד העלתה את השונות המוסברת לעשרים ושניים אחוזים. הוספת משתני בריאות ותפקוד העלתה אותה לשלושים ושלושה אחוזים, כאשר תרומה מיוחדת הייתה לשלב המחלה ולטיפול אנטי-סרטני קודם. הוספת משתני התמיכה החברתית והמשפחתית העלתה את השונות המוסברת לארבעים וארבעה אחוזים, ותוספת תפיסת הבריאות הסובייקטיבית – שהוכנסה למודל אחרונה – העלתה אותה לארבעים ושישה האחוזים הסופיים.
רמת התקווה הממוצעת הייתה גבוהה יותר בקרב המתגוררים בקהילה, ארבעים ותשע נקודות מתוך שישים, לעומת שוהים במוסדות גריאטריים, ארבעים ושלוש נקודות מתוך שישים. להוציא מקום המגורים, לא נמצא קשר מובהק בין נתונים סוציו-דמוגרפיים אחרים – כגון מין, מצב משפחתי, השכלה, הכנסה או זיקה דתית – לבין רמת התקווה. שלב מחלה מתקדם נקשר לרמת תקווה נמוכה יותר, וקבלת טיפול אנטי-סרטני בעבר נקשרה לרמת תקווה גבוהה יותר; קשר קרוב למובהק נמצא גם בין פעילות מינית לרמת תקווה, כך שקשישים בעלי חיי מין פעילים נטו להפגין תקווה גבוהה יותר מאלה שאינם פעילים מינית. תמיכה משפחתית ותמיכת חברים נמצאו שתיהן קשורות באופן חיובי ומובהק לרמת התקווה, וכך גם תפיסת הבריאות הסובייקטיבית – ככל שהאדם תפס את מצב בריאותו כטוב יותר, כך הייתה תקוותו גבוהה יותר.
דיון
הפער ברמות התקווה בין קשישים בקהילה לבין השוהים במוסדות עשוי לנבוע מכך שהסיבה המרכזית למעבר למוסד היא הידרדרות פיזית ותפקודית, אשר בשילוב עם מחלת הסרטן עלולה להחריף ירידה בתקווה. עם זאת, רמת התקווה בקרב השוהים במוסדות לא נמצאה נמוכה באופן קיצוני, ממצא התומך בכך שגם בקרב חולי סרטן במצב קשה ניתן למצוא תקווה, שכן תמיד קיימת שאיפה לדבר טוב יותר – לריפוי, להארכת חיים או להגשמת תוכניות ושאיפות. להוציא מקום המגורים, לא נמצאה תרומה מובהקת של משתנים סוציו-דמוגרפיים נוספים לרמת התקווה, בשונה מממצאים שקישרו בין זיקה דתית לתקווה. שלב מחלה מתקדם נמצא קשור לתקווה נמוכה יותר, בשונה מממצאים קודמים שלא הראו הבדל כזה; יש לציין שמעל למחצית מהמשתתפים היו בשלב מתקדם של המחלה.
הקשר החיובי בין טיפול אנטי-סרטני קודם לרמת התקווה מתיישב עם התפיסה שהתקווה מבוססת על ציפיות ומטרות המעוגנות במציאות: מי שטופל בעבר והגיע להפוגה עשוי לקוות לתוצאה דומה גם עם הישנות המחלה. בניגוד לממצאים בקרב אוכלוסיות חולים אחרות, לא נמצא קשר מובהק בין מצב תפקודי לתקווה לאחר בקרה על משתני בריאות, תמיכה ונתונים דמוגרפיים, אם כי נמצא קשר קרוב למובהק בין פעילות מינית לתקווה. כמחצית מהמשתתפים דיווחו על תחושת כאב, אך בניגוד לממצאים ממקומות אחרים, לאחר בקרה על משתני רקע נוספים לא נמצא שהכאב הוא מנבא עצמאי של רמת התקווה. תמיכת המשפחה והחברים נמצאה קשורה באופן חיובי ומובהק לתקווה, ותפיסת הבריאות הסובייקטיבית נמצאה אף היא קשורה באופן חיובי לתקווה. ממצאים אלה משקפים את המורכבות הרב-ממדית והדינמית של התקווה, ואת האוריינטציה כלפי העתיד שכל אדם מביא עמו להתמודדות עם מחלת הסרטן.
מסקנות ויישומים לצוות הסיעודי
לאור הממצאים, רצוי לפעול ליצירת תנאים המאפשרים לרוב הקשישים חולי הסרטן להמשיך ולהתגורר בקהילה, לרבות מערכות תמיכה וטיפול המסייעות בהיבטים התפקודיים והכלכליים הכרוכים בכך. עם זאת, יש לטפח תקווה גם בקרב קשישים חולי סרטן השוהים במוסדות גריאטריים, שבהם תמיכת המשפחה והחברים עלולה להיות מוגבלת או נעדרת. ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת לקשישים שמחלתם מתקדמת, שכן רמת התקווה שלהם עלולה להיות נמוכה יותר. הצוות הסיעודי מוזמן לפעול לפיתוח מערכות התמיכה של קשישים חולי סרטן, באמצעות עידוד מעורבות בני משפחה וחברים, חיזוק רשתות תמיכה חברתיות, ואף שמש בעצמו כמקור תמיכה עבור המטופל; מוצע גם לסייע ביצירת קשרים חברתיים וזוגיים בין קשישים במצב דומה, לצד עידוד הסביבה התומכת להעלאת התמיכה ההדדית.
אף שכאב לא נמצא כמנבא עצמאי של רמת התקווה, שכיחותו הגבוהה בקרב המשתתפים מחייבת איתור שיטתי שלו ומתן מענה הולם על ידי הצוות הרפואי, בפרט לנוכח קשיים נפוצים בביטוי כאב בקרב קשישים. מאחר שתפיסת הבריאות הסובייקטיבית נמצאה מנבא משמעותי של רמת התקווה, מוצע להיעזר בטכניקות פסיכולוגיות-רוחניות כגון קבוצות תמיכה, דמיון מודרך ומדיטציה כדי להשפיע לטובה על תפיסה זו. התערבויות סיעודיות להעלאת רמת התקווה צריכות להתמקד בהקניית מיומנויות התמודדות עם מחלת הסרטן ובלמידה כיצד לחיות עמה; לאחר התערבות כזו ייתכן שתפיסת הבריאות הסובייקטיבית תשתפר בהתאם, ותוביל להעלאת רמת התקווה. מומלץ לבחון בעתיד את השפעתן של התערבויות סיעודיות שונות על רמת התקווה בקרב קשישים חולי סרטן השוהים במוסדות גריאטריים.
מקור
גולד, ר. ר., יזראיטל, י., ריזה, מ., סוקולינסקי, ו., וכהן, ש. (2008). תקווה בקשישים חולי סרטן: השוואה בין קשישים בקהילה לקשישים במוסדות גריאטריים. בטאון הסיעוד האונקולוגי בישראל, י"ז(2), 16-24.