ניתוח הגורמים המשפיעים על חוות דעת הביקורת בנושא עסק חי – מחקר בקרב חברות תעשייה באינדונזיה

רקע

סוגיית חוות הדעת של רואי החשבון בנוגע להמשך קיומן של חברות כעסק חי הפכה למרכזית באינדונזיה כבר משנת 1995, לאחר קריסת בנק סומא שקיבל קודם לכן חוות דעת ביקורת ללא הסתייגות. המשבר הכלכלי שפקד את אינדונזיה בשנת 1997 חידד את חשיבות הנושא: ארבע עשרה חברות שקיבלו בעבר חוות דעת נקייה קרסו כבר בשנת 1997, ובשנה שלאחר מכן קרסו חמש עשרה חברות נוספות. מקרה בולט נוסף הוא חברת התעופה בטאביה אייר, שנסגרה בשנת 2013 בשל חדלות פירעון, על אף שבשנת 2011, שנתיים בלבד קודם לכן, קיבלה חוות דעת ביקורת נקייה ותזרים המזומנים המבוקר שלה הראה מצב פיננסי תקין. פערים כאלו בין חוות דעת הביקורת לבין המצב הכלכלי בפועל של החברה ממחישים עד כמה חשובה חוות הדעת בנושא המשך הקיום העסקי עבור משקיעים ובעלי עניין אחרים, במיוחד כאשר מדובר בהחלטות השקעה המבוססות על מידע פיננסי אמין.

הבסיס התיאורטי להתערבותו של רואה החשבון המבקר נשען על תיאוריית הנציג, לפיה מתקיים פער אינטרסים בין בעלי המניות (הנציבים) לבין ההנהלה (הנציגים) הפועלת עבורם. הנהלת החברה עשויה לפעול להצגת דוחות כספיים אטרקטיביים המשרתים את האינטרסים שלה, ולכן נדרש גורם שלישי בלתי תלוי שיגשר בין הצדדים ויוודא שההנהלה פועלת בהתאם לאינטרס של בעלי המניות. תפקידו המרכזי של רואה החשבון המבקר הוא לחוות דעה על הגינות הדוחות הכספיים ולהעיר על ספקות ביחס להמשך קיומה העסקי של החברה, במידה שקיימים. בהתאם לתקן המקצועי הרלוונטי באינדונזיה, כאשר רואה חשבון אינו משוכנע ביכולתה של החברה לשרוד לטווח ארוך, עליו להעריך את תוכניות ההנהלה להתמודדות עם הקשיים, ואם התוכנית אינה משכנעת דיה, לתת חוות דעת מותנית בהסתייגות בנושא המשך הקיום העסקי.

גורמים המשפיעים על חוות הדעת

גודל החברה, הנמדד לרוב באמצעות סך הנכסים, נחשב למדד למצבה הפיננסי: חברות גדולות נהנות בדרך כלל מניהול פיננסי טוב יותר, ממצב כלכלי יציב יותר וביכולת גבוהה יותר להפיק דוחות כספיים איכותיים, ולכן משוער כי גודל גדול יותר מפחית את הסיכוי לקבלת חוות דעת בנושא המשך קיום. איכות הביקורת נבחנה באמצעות השתייכות משרד רואי החשבון המבקר לאחת מארבע פירמות הביקורת הגדולות בעולם (הביג פור), הנחשבות עצמאיות ואמינות יותר בזיהוי ובדיווח על בעיות בדוחות הכספיים בשל התמריץ הגבוה יותר שלהן להימנע מסיכוני תביעות. רווחיות החברה, המשקפת את יכולתה לייצר תשואה על משאביה, נמדדה באמצעות שיעור הרווח הנקי לפני מס מתוך המכירות; חברות רווחיות נוטות ליהנות ממצב כלכלי טוב יותר ומדוחות כספיים אמינים יותר, ולכן פחות סביר שיקבלו חוות דעת מסויגת. פיגור הביקורת, המוגדר כמספר הימים שחולפים בין תום שנת הכספים לבין מועד פרסום דוח הביקורת, נבחן כאינדיקציה אפשרית לקשיים במצבה הפיננסי של החברה: ככל שפיגור הביקורת ארוך יותר, כך רב הסיכוי שהחברה מתמודדת עם בעיות מהותיות. נזילות החברה, הנמדדת באמצעות היחס המהיר (נכסים שוטפים בניכוי מלאי, חלקי התחייבויות שוטפות), משקפת את יכולתה לעמוד בהתחייבויותיה לטווח הקצר, כך שרמת נזילות נמוכה מעלה חשש ליכולתה להמשיך ולפעול. לבסוף, מינוף פיננסי, הנמדד ביחס בין סך ההתחייבויות לסך הנכסים, מצביע על מידת התלות של החברה במימון באמצעות חוב; מינוף גבוה מגדיל את הסיכון התזרימי ואת החשש מפני קשיי פירעון עתידיים.

שיטת המחקר

המחקר מבוסס על נתונים משניים שנאספו מדוחות שנתיים ומדוחות ביקורת בלתי תלויים של חברות תעשייה הרשומות בבורסת אינדונזיה בין השנים 2015 ל-2019. מתוך אוכלוסיית מחקר של 178 חברות תעשייה, הופעל מדגם מכוון לפי קריטריונים מוגדרים: הנפקה ראשונית לציבור שבוצעה לפני שנת 2015, רישום הפסד בלפחות שלוש מתוך חמש שנות המחקר, וזמינות מלאה של דוח שנתי ודוח ביקורת בלתי תלוי. תהליך הסינון הותיר מדגם של 33 חברות, שסיפקו בסך הכול 165 תצפיות שנתיות. חוות הדעת בנושא המשך קיום עסקי הוגדרה כמשתנה תלוי דיכוטומי, כך שחברה שקיבלה חוות דעת כזו קודדה כ-1, ואילו חברה שלא קיבלה קודדה כ-0, ונבחנה מולה השפעתם של ששת המשתנים הבלתי תלויים – גודל חברה, איכות ביקורת, רווחיות, פיגור ביקורת, נזילות ומינוף – באמצעות רגרסיה לוגיסטית שבוצעה בתוכנת SPSS 24.

ממצאים

הנתונים התיאוריים העלו כי בממוצע גודל החברות, המבוטא בלוגריתם הטבעי של סך הנכסים, עמד על 28.13, וכי 37 אחוזים מהחברות במדגם בוקרו בידי אחת מארבע פירמות הביקורת הגדולות. שיעור הרווח הנקי הממוצע היה שלילי, מינוס 2.20, המעיד על כך שרוב החברות במדגם רשמו הפסדים במהלך התקופה הנבחנת, בהתאם לקריטריון הבחירה למדגם. פיגור הביקורת הממוצע עמד על כ-93 ימים, בטווח שבין 53 ל-209 ימים. היחס המהיר הממוצע עמד על 0.83, ורמת המינוף הממוצעת, לפי יחס החוב לנכסים, עמדה גם היא על כ-0.83. במדגם כולו, 25 אחוזים מהתצפיות כללו קבלת חוות דעת ביקורת בנושא המשך קיום עסקי.

מבחני ההתאמה של מודל הרגרסיה הלוגיסטית הצביעו על התאמה טובה לנתונים: מבחן הוסמר-למשו הניב ערך חי בריבוע של 11.422 ומובהקות של 0.179, המעידים כי אין הבדל מובהק בין הערכים החזויים לנצפים. מקדם ההסבר של נגלקרקה עמד על 0.674, כך שהמשתנים הבלתי תלויים שנבחנו הסבירו כ-67 אחוזים משונות המשתנה התלוי. מבחינת מובהקות המשתנים הבודדים, נמצא כי מינוף פיננסי השפיע באופן חיובי ומובהק על הסבירות לקבלת חוות דעת בנושא המשך קיום עסקי: ככל שהחברה נשענת יותר על מימון בחוב, כך גדל הסיכון התזרימי הכרוך בפירעון קרן וריבית, ועימו הסבירות לקבלת חוות דעת מסויגת. לעומת זאת, איכות הביקורת, הרווחיות והנזילות נמצאו כמשפיעות באופן שלילי ומובהק: חברות שבוקרו בידי אחת מארבע פירמות הביקורת הגדולות קיבלו פחות חוות דעת בנושא המשך קיום בהשוואה לחברות שבוקרו בידי פירמות קטנות יותר, ובאופן דומה, רווחיות גבוהה יותר ורמת נזילות גבוהה יותר הפחיתו את הסבירות לקבלת חוות דעת שכזו. גודל החברה ופיגור הביקורת, לעומת זאת, לא נמצאו כבעלי השפעה מובהקת סטטיסטית על הסבירות לקבלת חוות הדעת.

דיון ומסקנות

ההסבר המוצע להיעדר השפעה של גודל החברה הוא שסך הנכסים אינו בהכרח משקף את יכולתה של החברה לייצר רווחים או להמשיך ולפעול לאורך זמן, ולכן אינו מהווה אינדיקטור מרכזי בשיקול דעתו של רואה החשבון המבקר. ביחס לאיכות הביקורת, כיוון ההשפעה שנמצא מוסבר בכך שחברות המבוקרות בידי משרדי ביקורת קטנים יותר נוטות לקבל חוות דעת בנושא המשך קיום בתדירות גבוהה יותר, שכן חברות בעלות ביטחון גבוה יותר במצבן הפיננסי נוטות לבחור במשרדי הביקורת הגדולים ולקבל מהם חוות דעת נקייה, בעוד חברות בדרג ביניים-נמוך פונות בשכיחות גבוהה יותר למשרדים הקטנים. רווחיות נמוכה מלמדת על ביצועים חלשים המעוררים ספק ביכולת החברה להמשיך ולהתקיים, ולכן רואי החשבון נוטים לשקול חוות דעת מסויגת כלפי חברות כאלה. נזילות נמוכה מצביעה על קושי בפירעון התחייבויות שוטפות, מה שמעורר חשש ממשי למצבה הפיננסי של החברה ומחזק את הנטייה למתן חוות דעת מסויגת. באשר לפיגור הביקורת, העדר ההשפעה המובהקת מוסבר בכך שהתמשכות תהליך הביקורת עשויה לנבוע מגורמים חיצוניים שאינם קשורים בהכרח למצבה הפיננסי של החברה, כגון עיכובים תפעוליים או אי-שלמות בדיווח, ולא רק מקשיים כלכליים.

מבחינה יישומית, הממצאים מדגישים כי המינוף הפיננסי, הרווחיות והנזילות של חברה הם המדדים המרכזיים שרואי חשבון ומשקיעים צריכים לתת עליהם את הדעת בבואם להעריך את המשך קיומה העסקי של חברה תעשייתית. חברה הנשענת במידה רבה על מימון בחוב נושאת עמה עומס גבוה יותר של תשלומי קרן וריבית, העלול לפגוע בתזרים המזומנים וברווחיות, ובמקביל, רווחיות נמוכה ונזילות מוגבלת מלמדות שהחברה מתקשה להבטיח את פירעון התחייבויותיה בטווח הקצר. בין מגבלות הניתוח ניתן למנות את ההסתמכות על השתייכות לארבע פירמות הביקורת הגדולות כמדד יחיד לאיכות ביקורת, בעוד שניתן להשתמש במדדים חלופיים כגון מדד הרפינדל-הירשמן או מומחיות ענפית של המבקר; את המספר המצומצם יחסית של משתנים בלתי תלויים שנבחנו, מבלי לכלול משתנים כגון קניית חוות דעת או מדדי מצוקה פיננסית נוספים; ואת ההגבלה של אוכלוסיית המחקר לחברות תעשייה באינדונזיה בלבד, המצמצמת את יכולת ההכללה של הממצאים לענפים ולמדינות אחרות.

מקור

Averio, T. (2021). The analysis of influencing factors on the going concern audit opinion – a study in manufacturing firms in Indonesia. Asian Journal of Accounting Research, 6(2), 152–164.