סיכום בעברית של המאמר: Why Fight: Humanitarianism, Principles, and Post-structuralism

תקציר הסיכום

מדוע להילחם: הומניטריות, עקרונות ופוסט-סטרוקטורליזם

שרשרת המשברים ואתגר ההומניטריות

בוסניה, רואנדה, צ'צ'ניה, סומליה, אפגניסטן וסודאן הפכו לשמות נרדפים לפרצי אלימות ולכישלון התגובה הבינלאומית. האלימות של התקופה שלאחר המלחמה הקרה נשענת על ריבונויות מרובות, כלכלות מקבילות ומיליציות פרטיות, ומערערת את המפה המקובלת של הסדר הבינלאומי. במצב כזה עולה השאלה כיצד לנסח אחריות כלפי מי שנראים רחוקים מאיתנו וכיצד להגיב לאסונות כשהמרחב הפוליטי עמום ומשתנה.

ההומניטריות, המוגדרת כטוב שאינו מוטל...

כשמתרחש אסון הומניטרי, רובנו מרגישים שאי אפשר להסתכל הצידה. בוסניה, רואנדה וסומליה הפכו לסמלים של משברים שבהם ארגוני סיוע ניסו להציל חיים, ולעיתים גילו שהם מזינים בלי כוונה את האלימות עצמה. ההומניטריות מוצגת בדרך כלל כמעשה טוב, א-פוליטי ונטול פניות, אך בשטח הגבול בין קורבן לתוקפן מיטשטש, והשאלה איך לפעול באחריות הופכת קשה. בתגובה נוצרו קודים ועקרונות חדשים, ובהם הקריאה "אל תזיק", שנועדה להבטיח שהסיוע לא יגרום נזק. המאמר שואל אם המענה הנכון לשאלות מוסר ואחריות הוא אכן עוד מערכת של נורמות, או שיש דרך אחרת לחשוב על הצורך להתערב ועל הזכות להתנגד. בדרך לבחינת השאלה החוקר חוזר לוויכוח הידוע בין יורגן הברמס לבין מישל פוקו, הנוגע לשאלה אם מי שדוחה יסודות מוסריים קבועים יכול בכלל להסביר מדוע כדאי להילחם, וקורא כתבים של פוקו, ניטשה, היידגר, לוינס ודרידה כדי לברר מה יש להם לומר על אנושיות, חירות והתנגדות. כך הוא בודק אם עמדה פוסט-סטרוקטורליסטית יכולה לשמש בסיס לפעולה הומניטרית.