סיכום בעברית של המאמר: The Use of Physical Restraints for Patients Suffering from Dementia

תקציר הסיכום

השימוש באמצעי הגבלה פיזיים בחולי דמנציה

רקע

בארבעת העשורים האחרונים גדלה אוכלוסיית ישראל פי שלושה עד ארבעה. גידול מהיר במספר הקשישים ובמחלות התלויות בגיל יצר צורך בטיפול הולם בהרבה יותר חולי דמנציה. שכיחות הדמנציה נאמדת ב-1% עד 2% בקרב בני 65 עד 69, וב-20% עד 30% מעל גיל 85. הדמנציה פוגעת בשכל, בזיכרון ובאישיות, ולכן היא מציבה בפני אנשי הסיעוד קשיים אישיים ומקצועיים, ולעיתים קרובות הם נאלצים לנקוט כפייה פיזית. עדיין אין ידע מעמיק על אמצעי הגבלה פיזיים, ואין מידע מספק על...

מה עושה אחות כשמטופל עם דמנציה מנסה לקום מהמיטה בפעם החמישית באותה שעה, מסתכן בנפילה או מפריע למטופלים אחרים במחלקה? אחד הפתרונות הנפוצים הוא קשירה או הגבלה פיזית אחרת, פעולה שפוגעת בחירותו ובכבודו של המטופל ועלולה לגרום לו נזק גופני ונפשי. מדובר בדילמה אתית מורכבת: מצד אחד חובת הנתינה וההגנה על המטופל, ומצד שני זכויות אדם וזכויות חולה. בישראל אף קיימים חוק זכויות החולה, קוד אתי לאחיות והנחיות של משרד הבריאות, אך לא ברור עד כמה אנשי הסיעוד מכירים אותם ועד כמה הם משפיעים על ההחלטות בשטח.

השאלה שעומדת במרכז המחקר היא אם סוג המסגרת שבה עובד הצוות, מחלקה פנימית בבית חולים כללי שבה האשפוז קצר או מחלקה פסיכוגריאטרית בבית אבות שבה המטופלים שוהים שנים, משפיע על עמדותיהם של אנשי הסיעוד כלפי הגבלה פיזית ועל מידת ידיעתם את החוק, את הקוד האתי ואת ההנחיות. החוקרים ראיינו 200 אנשי צוות סיעודי משלושה בתי חולים ומשלושה בתי אבות, ובעזרת שאלון שהתבסס על אירועים אמיתיים ביקשו מהם לדרג עד כמה רצוי להשתמש בהגבלה, בתנאי העבודה היומיומיים וגם ברמה העקרונית, כשההגבלה נועדה לטובת המטופל, לטובת מטופלים אחרים או לטובת המוסד.