סיכום בעברית של המאמר: The Kaʿba, Gender, and the Rites of Pilgrimage

הכעבה, מגדר וטקסי העלייה לרגל

מדי שנה, בחודש של העלייה לרגל, מקבלת הכעבה במכה כיסוי חדש: יריעות משי שחור רקומות בחוטי זהב, ובהן חגורה רחבה ויריעה מעל הדלת. בראשית המאה העשרים יצאה הכסווה, כפי שנקרא הכיסוי, מקהיר בתהלוכה רבת משתתפים עם נגנים, ובמכה עצמה התקיימו סביב הכעבה טקסים שלא נכתבו בשום ספר הלכה. היו ימים שבהם עטפו אותה בבד לבן כמו עולה רגל, והיו בדואים שפנו אליה בכינויי חיבה ונדרו לה נדרים. מה אפשר ללמוד מכל אלה על האופן שבו הבינו עולי הרגל הערבים את היחסים בין גברים לנשים?

הדיון על מעמד האישה בחברות מוסלמיות נשען פעמים רבות על פסוקי הקוראן, כאילו הטקסט הדתי מכתיב לבדו את היחסים בין המינים. המאמר מציע לחפש את המסרים על מגדר גם במה שאנשים עושים בפועל, ובמיוחד בטקסים. השאלה המרכזית היא איזה תפקיד מילא המגדר בטקסי החג' במכה בראשית המאה העשרים, ואם החג' רק שיקף את המדרג המגדרי של חיי היום־יום או יצר בעבור עולי הרגל מודל אחר של יחסים בין גברים לנשים.

כדי לבחון זאת נשען ויליאם יאנג, אנתרופולוג, על תיאורי עדי ראייה מאותה תקופה, ובראשם עדותו של אמיר החג' המצרי אברהים רפעת פאשא, ועל מסורות קדומות יותר. הוא בוחן שלוש קבוצות של פעולות טקסיות: שירות הכעבה, הלבשתה והפנייה אליה. לצדן הוא מנתח את דרכי הלבוש של גברים ונשים בחג'אז ובסביבתו, את המילים הערביות שבהן נקראו חלקי הכיסוי, ואת תפקידם של משרתי המתחם המקודש, שהיו סריסים. הניתוח נשען על המושג "שלב הסף" מתורת טקסי המעבר ועל גישה סטרוקטורליסטית, אך מתווכח עם הקריאה הכוללנית של החג' כהיפוך של הסדר החברתי, ובוחן מחדש פרשנויות מערביות ותיקות שניסו להסביר מדוע מכסים את הכעבה בבד.

התמונה שעולה נוגעת בשאלות רחבות: מהיכן לוקחת חברה את דימוייה על גבריות ונשיות, האם טקס דתי יכול להציע דרך חשיבה אחרת על היחסים בין המינים, ומה קורה לחוויה כזו כשעולי הרגל ועולות הרגל חוזרים הביתה.