סיכום בעברית של המאמר: Speaking for Ourselves: An Overview of the Ex-Psychiatric Inmates Movement

תקציר הסיכום

מדברים בשם עצמנו: סקירה של תנועת המאושפזים הפסיכיאטריים לשעבר

מבוא: שירותים בניהול מי שחוו אותם

תוכניות שפועלות מחוץ למערכת בריאות הנפש, ומנוהלות בידי מטופלים לשעבר על בסיס עזרה עצמית ותמיכה הדדית, זרות לרבים מאנשי המקצוע. הכותבת נכנסה למוסד מרצונה, בחיפוש אחר עזרה, ותוך חודשים ספורים הפכה למאושפזת בכפייה בבית חולים ממלכתי גדול, ושם נאמר לה שהיא סכיזופרנית כרונית שתבלה את חייה מאחורי חומות. היא הצליחה לצאת. שלוש עשרה שנות פעילות בתנועה לשחרור המאושפזים הפסיכיאטריים (בלשונם, "אסירים")...

מה קורה כשאנשים שעברו אשפוז פסיכיאטרי מפסיקים לחכות שאחרים ידברו בשמם? בעשורים שבהם בתי החולים הגדולים החלו להיסגר והטיפול עבר אל הקהילה, קמה בצפון אמריקה תנועה של מי שהיו מטופלים בעצמם, והחלה להקים שירותים משלה. לרבים מאנשי המקצוע התוכניות האלה נראות מוזרות, ואפילו מסוכנות: האם אנשים שהוגדרו "חולי נפש כרוניים" באמת יכולים לנהל בעצמם מרכזי מפגש, דירות מגורים ועסקים? ובמה שונה שירות כזה מבית ביניים או ממועדון חברתי שמופעלים על ידי צוות מקצועי? השאלה המרכזית היא מה מאפיין חלופות שמנהלים המטופלים עצמם, ומה הן מלמדות על היחס בין עזרה, כוח ושליטה בבריאות הנפש. הטקסט נכתב מתוך ניסיון אישי של פעילה שאושפזה בעצמה, ומתבסס על מסעות הרצאה בפני קהלים מקצועיים, על תיאור מפורט של ארגונים שפועלים בארצות הברית ובקנדה, ועל השוואה בינם לבין המסגרות שהמערכת הפסיכיאטרית מציעה. במרכזו סיפורם של ארגונים בערים שונות, מוונקובר ועד בולטימור, שהחליטו שאת הכללים שלהם ייקבעו החברים.