סיכום בעברית של המאמר: “Mom, I’m Home”: Israeli Lebanon-War Films as Inadvertent Preservers of the National Narrative

תקציר הסיכום

״אמא, אני בבית״: סרטי מלחמת לבנון הישראליים כמשמרים בלי משים של הנרטיב הלאומי

מבוא: תרבות, סכסוך ונרטיב לאומי

חברות שחיות בסכסוך ממושך מפתחות אתוס של סכסוך: מערכת אמונות שמצדיקה את מטרות הקבוצה, מדגישה את הביטחון והפטריוטיות, מציגה את הקבוצה כאוהבת שלום ואת הצד השני כאחראי לסכסוך. מבנה נפשי כזה מסייע להתמודד עם הלחץ, מצדיק את מעשי הקבוצה, מגביר סולידריות ומחזק את הזהות החברתית. הוא חודר כמעט לכל תחומי החיים, ובכללם התרבות, ולכן יצירות תרבות משקפות את הסכסוך ובה בעת משפיעות על האופן שבו החברה מבינה...

איך חברה שמנהלת סכסוך ארוך שנים מספרת לעצמה את סיפורו? אחת הדרכים המרכזיות היא התרבות, ובכלל זה הקולנוע. סרטים אינם רק בידור: הם מעצבים את התפיסה העצמית של החברה, את מה שנחשב לגיטימי ואת מה שאפשר לדבר עליו. בישראל קיימת הערכה רווחת שמאז סוף שנות השבעים הקולנוע הפסיק לשרת את הנרטיב הלאומי והפך לביקורתי כלפיו. סרטי לבנון נחשבים לדוגמה בולטת: חיילים מפוחדים, מפקדים שאינם מבינים לאן הם נשלחו, ומלחמה שנראית חסרת תכלית.

אבל האם ביקורת כזו באמת מערערת על הסיפור הלאומי? השאלה שבמרכז המאמר היא אם סרטי לבנון שנעשו בישראל בין שנות השמונים לסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת מבקרים את הנרטיב הלאומי או שמא, בלי כוונה, מסייעים לשמר אותו. המחקר בוחן את שישה סרטים עלילתיים שעוסקים במלחמת לבנון הראשונה ובשהות הארוכה של ישראל בלבנון, שהופקו בשלושה עשורים שונים ומייצגים סגנונות קולנועיים שונים מאוד. החוקר משווה ביניהם ומחפש מה משותף לדרך שבה הם מציגים את החיילים, את הקבוצה שלהם ואת המסגרת שבה הסיפור מסופר, וקורא אותם על רקע השינויים בתפיסת מלחמות לבנון בחברה הישראלית ועל רקע הידע על התנהלותן של חברות בסכסוך ממושך. כך הוא מבקש להבין מה הסרטים האלה אומרים על האופן שבו החברה הישראלית מבינה את לבנון ואת עצמה.