סיכום בעברית של המאמר: American Jewish Attachment to Israel: Mind the Gap

זיקתם של יהודי אמריקה לישראל: שימו לב לפער

אחרי מלחמת ששת הימים קשה היה למצוא יהודי אמריקני שלא חש שגורלה של ישראל הוא גורלו שלו. "לפני שבועיים ישראל הייתה הם; עכשיו ישראל היא אנחנו", כתב אז מתנדב צעיר, וסיסמת המגבית היהודית, "אנחנו אחד", נשמעה כמעט כתיאור של המציאות. אבל מאז סוף שנות השמונים חוזרת שוב ושוב טענה הפוכה: יהודי אמריקה, ובייחוד הצעירים שבהם, מתרחקים מישראל. פרשת פולארד, מלחמת לבנון, האינתיפאדות והוויכוח על "מיהו יהודי" ערערו, כך נטען, את הדימוי ההרואי של המדינה היהודית, ודור שגדל על תמונות אחרות לגמרי כבר אינו רואה בה את מרכז זהותו.

השאלה אינה עניין פנימי של הקהילה היהודית בלבד. יהודי אמריקה הם חלק קטן מציבור הבוחרים, אבל הם מצביעים בשיעורים גבוהים, מרוכזים במדינות מפתח ומהווים את עמוד השדרה של השתדלנות הפרו־ישראלית בוושינגטון. שינוי ביחסם לישראל עשוי להשפיע על הפוליטיקה האמריקנית כולה ועל היחסים בין שתי המדינות.

הפרק השישי בספרו של ג'ונתן רינהולד על מקומו של הסכסוך הערבי־ישראלי בתרבות הפוליטית האמריקנית בוחן את טענת ההתרחקות לעומק. השאלה המרכזית היא אם יהודי אמריקה אכן מתרחקים מישראל, ומה מסביר את הפערים הבולטים בעוצמת הזיקה לישראל בין קבוצות שונות בתוך הקהילה.

לשם כך משורטטת תחילה ההיסטוריה הארוכה של יחס יהודי אמריקה לציונות: מן האנטי־ציונות של התנועה הרפורמית בסוף המאה התשע־עשרה, דרך הציונות האמריקנית הייחודית של לואיס ברנדייס, ועד מלחמת ששת הימים והמחלוקות של שנות השמונים. אחר כך נבחנים השינויים בקהילה עצמה: עליית האורתודוקסיה, התרבות נישואי התערובת והשינוי במשמעות הזהות היהודית בקרב הצעירים. על בסיס סקרי אוכלוסייה לאומיים, סקרי דעת קהל שנתיים וקבוצות מיקוד מושווית הזיקה לישראל לפי זרם דתי, השתייכות קהילתית, מצב משפחתי, גיל וזהות מפלגתית. הטיעונים בעד תזת ההתרחקות ונגדה מוצבים זה מול זה, ולצדם נתונים על פילנתרופיה, על עצרות תמיכה, על ביקורים בישראל ועל השפעתה של תוכנית "תגלית".

החלק האחרון עוסק בהשלכות הפוליטיות: מה משקלה של ישראל בהחלטת ההצבעה של יהודים בבחירות לנשיאות, מה ההבדל בעניין זה בין דורות ובין זרמים, ומה עתידה של הפעילות הפרו־ישראלית בארצות הברית.