חנוך לוין על פי הנדלזלץ – סיכום הביקורת של גד קינר

ביקורת על הספר: מיכאל הנדלזלץ, "חנוך לוין על-פי דרכו", תל-אביב, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2001

ערכה של הביקורת היומית

ביקורת תיאטרון יומית ניחנת ביתרון ייחודי על פני המחקר האקדמי הרטרוספקטיבי: היעדר הפרספקטיבה המרחיקה הוא דווקא יתרון. הביקורת השוטפת שומרת על עדות חיה ועכשווית, שהמחקר המעמיק-בדיעבד אינו יכול לשמרה. יחס פרדוקסלי זה בין המבט ההיסטורי המוסקר לבין העדות החיה הוא שהופך תיעוד של ביקורות יומיות למשמעותי, והוא העומד ביסוד אסופות ביקורות של מבקרי תיאטרון חשובים מן המאה הקודמת, כאלפרד קר, ג'ורג' ז'אן נתן, קנת' טאיינן, צ'רלס מארוביץ ואירווינג וורדל. לחבורה זו מצטרף ספרו של מיכאל הנדלזלץ.

מבנה הספר ומהותו

יתרונו הגדול של הספר הוא בשילוב שתי זוויות ראייה: "האנושית" ו"האלוהית" – בהשאלה מדברי אליפז ב"ייסורי איוב". בצד 32 הצגות לויניות הנסקרות בביקורות השוטפות, כולל הספר מבוא המסווג את כלל היצירה הלוינית ממעוף הציפור, אך מן הזווית "האנושית" של צופה שנעצב על ידי לוין. הספר כולל גם ראיון עם לוין מלפני ימי האלם התקשורתי, רשימות על קובצי הפרוזה, המערכונים והמחזות, מסה אגב הענקת פרסים ללוין, נקרולוג לאחר מותו, ואף ניתוח רגיש ותמציתי של אופני המבע הפיוטיים ב"מלאכת החיים".

ייחודה של הביקורת הכרונולוגית

שילוב ההתבוננות המיקרוקוסמית הצמודה לכרוניקת ההתפתחות של לוין, עם הראייה המקרוקוסמית הכוללת, מעניק לספר איכות ייחודית של איבחון תהליכים, פרטים והקשרים חברתיים ופוליטיים קונקרטיים הנעלמים מן המחקר המאוחר. כך, למשל, הביקורת על בכורת "חפץ" בחיפה (1972) כבר זיהתה את "סינדרום המשפיל-מושפל" וההיררכיה הנגזרת ממנו. אחרי בכורת "ייסורי איוב" אותר המעבר מ"הדרמות הכמו-ריאליסטיות הקטנות" ל"יצירות תיאטרליות רחבות-היקף, אלגוריות דרמטיות המקיפות ומסכמות את העולם". הביקורת הכרונולוגית מאשש ומאמת קביעות שהפכו מאוחר יותר לפרשנות מלומדת בלבד.

לצד זאת, מעקב כרונולוגי זה גם חושף לעיתים קביעות בעייתיות, כמו הגנאי שהנדלזלץ מייחס לטיסה להימלאיה ב"הלוויה חורפית" מפני שהיא "שוברת את המסגרת הכובלת של גיבורי לוין", או ההתלהבות המשיחית מהצגה מסוימת כאילו מדובר בהישגו האולטימטיבי של לוין. כמו כן, תיאור מפורט של ההיפוך בין סיום אופטימי לפסימי ב"רצח" (1997), בשלהי אופוריית אוסלו, מלמד עד כמה שימש לוין סיסמוגרף רגיש לתהליכים נסתרים במציאות הישראלית.

מאפיין ייחודי: הביקורת הסימביוטית

ביקורתו של הנדלזלץ היא מן הסוג המעורב, החווייתי, שאינו מתיימר לאובייקטיביות. הוא מעיד "לא הכרתי את חנוך לוין, אבל יצירתו הכירה אותי". ביקורת מסוג זה מעידה על המבקר ועל בני דורו לא פחות מאשר על המחזאי, ומעניקה לספר ערך מוסף של שיקוף פנומנולוגי לתודעתם הקיבוצית של "ילדי" קיץ 1967.

האסטרטגיה הרטורית של הנדלזלץ

הנדלזלץ מתאים את ביקורתו לגובה עיניו של הצופה האינטליגנטי מן הזן הליברלי-שמרני המצוי. הוא נוקט אמביוולנטיות מכוונת כלפי גודש התועבות ב"הוצאה להורג" ו"הזונה הגדולה מבבל", אך אמביוולנטיות זו היא אסטרטגיה מתוחכמת: כך, בפתיחת הביקורת על "סוחרי גומי" הוא מביע לכאורה תרעומת, אולם בהמשך מפוגגת גישה זו מבפנים את ההתנגדות של קוראיו ומובילה אותם להכרה בפונקציה הסימבולית של "הגועל נפש". בזכות אסטרטגיה זו ובזכות האהבה הסימביוטית ללוין, המתבטאת גם בידענות לוינית מרשימה בפתיחת כל ביקורת, הצליח הנדלזלץ להפוך דורות של קוראי "הארץ" מאויבי לוין לאוהביו.

מגרעות אינהרנטיות

לצד יתרונות הספר, ניתן להצביע על מספר חולשות:

• אוריינטציה ספרותית הנותנת למלל מעמד בכיר ואינה בוחנת אותו כמגולם בשפה התיאטרונית בלבד.
• נטייה לשפוט את מרכיבי ההצגה בהליך מזורז, במקום תיאור פרטני של הבימוי, המשחק והעיצוב כתהליך מתפתח (לעומת, למשל, האופן שבו העניק קנת' טאיינן חיי נצח להפקותיו של פיטר ברוק).
• הטענה החוזרת שחנוך לוין ממחזר את מוטיביו.
• כניעה לעיתים לגזירת הצמצום מצד עורכי עיתון, שלא פסחה אפילו על "הילד חולם", שהנדלזלץ עצמו מכנה "הצגה מרגשת, מעוררת חמלה והזדהות, מזעזעת, קרקסית, מעוותת, גרוטסקית ומדהימה".

סיכום

"כבר עשרים שנה שאני נשוי לחנוך לוין", מצהיר מיכאל הנדלזלץ באחת הביקורות. הספר הוא אוסף של "תמונות מחיי נישואין רצופי אושר ומשברים", תמונות רגע אינטימיות, נבונות וחדות, שצולמו בזמן אמת. ערכו הייחודי בביבליוגרפיה הלוינית המצטברת לאט מדי על מדפינו הוא בדיוק בכך.

מקור

קינר, ג. (2001). חנוך לוין על פי הנדלזלץ. התיאטרון, 5.